רצח בבית האדום 2018 © כל הזכויות שמורות לאלון חילו ולמשכל הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד. יום שישי, 29 באפריל 1921, לעת ערב זה עתה שבתי אל קיטוני הדל, הסגור והמסוגר, מסעודת חג שביעי של פסח, שבני הבית כפו עליי שלא בטובתי לערוך במחיצתם, או שמא יש לדייק ולומר כי לא בני הבית הם שכפו עליי להשתתף, אלא הסופר המפורסם, הרוח החיה בכל מוצאותיו של הבית הזה, הוא ששידל אותי, במילות נטף, בחנפי חנפים, לשבת אל השולחן ערוך המטעמים. בני הבית ניסו להשרות אווירת עליצות לכבוד החג, והסופר המפורסם, אולי זכר לימיו כבחור ישיבה אי אז אי שם בגולה, לבש בגדים לבנים, מרופטים למרבה הצער כשאר בגדיו שהוא מלובש בהם במעשה היום יום. הם ניסו באמת ובתמים להכניס אותי אל כנף בגדם, אל שמחתם, אל משפחתם המורחבת, משפחה אשר כולה אידיאליסטים ובעלי רצון כביר: יהודה הזקן ואשתו בת-שבע, בתם רבקה ובנם אברהמצ'יק, משפחת איכרים פשוטה שידעה ימים קשים של אובדן ומחלות, ואף על פי כן, לא נסוגו ממנה מעולם טוהר הלבבות וזכות העיניים. בת-שבע משדלת אותי חזור ושדל לטעום מן המרק מעשה ידיה. יהודה יצקר הזקן וטוב הלב מרבה לחייך ולשבח את דייריו ה"ארטיסטיים", דיירי המשנה בבית היצקרים, אני, הסופר צבי גוגיג (שעד עצם היום הזה לא כתב ולו שורת שיר אחת), והסופר המפורסם י.ח., המבעיר אש בכל הלבבות ומדליק את פנסי כל התועים. אל חבורתנו העולזת הצטרף לכמה רגעים שוטר הכפר, עלי ערפאת, איש תם וטוב לבב מן הכפר הסמוך אבו-כביר, אשר תמורת משכורת חודשית קבועה ומכובדת מן היצקרים עורך מדי לילה סיורים קצרים מסביב לבית ולפרדסיו, מפחד גנבים ובני בלייעל. הוא סירב בנימוס ובפנים שוחקות לכוסית יי"ש, אבל הסכין לאכול מן המצות של איסרו חג, הטעימות משום מה לחיך הערבי. נוכחותו העכירה מעט את רוחו של הסופר המפורסם, אך לאחר לכתו, נטתה השיחה בעליזות אל האירועים החגיגיים הצפויים ביום ראשון הקרוב, תהלוכה לרגל האחד במאי, הוא יום חגם של הפועלים יושבי ארץ ישראל, שתיערך בתל אביב, וכל בני הבית, מזקן ועד טף, נלהבים עד מאוד ליטול בה חלק. כה רבתה ההתלהבות עד כי רבקה יצקר, בתו של הזקן, החלה למחוא כף ופצחה בקולה הנעים בשירת האינטרנציונל לכבוד קארל מרקס, מושיעם של הפועלים. הכל הבחינו במצב רוחי העכור, אבל משום היכרותם עם אופיי הביישני והסגור, לא הטרידו אותי חזור וטרוד, כדרכו של הסופר המפורסם, על פשר דאגנותי המופרזת בעיניהם. לא יכולתי לחלוק עמם את הסוד על אהוב נפשי, כי או אז הייתה פורצת מהומת אלוהים בצד שולחן הסעודה, והסופר המפורסם היה עלול להיכנס לאחד מהתקפי הפניקה המפורסמים שלו, מלווים בצרחות ובהלמות אגרופים על חזהו שלו-עצמו, מפני הסכנה הגדולה הכרוכה בקירבה כלשהי, ולו התמימה ביותר, עם הערביים, המכונים בפיו יושבי הר הגעש. בחנתי אותם, את המסובים לסעודה החגיגית בסיומו של חג הפסח, כאילו לא היו אנשים בשר ודם, אלא דמויות באחד הרומנים של הסופר המפורסם, אחוזות כולן בתשישות, בריקבון, במחשבות רעות על העולם ועל עצמן, ביייחולי מוות להן, לזולתן ולשכמותן. לא אתפלא כלל וכלל אם בעוד רגע קטן יחלו הללו לדבר בשפה הסבוכה והפתלתלה של י.ח., המעוררת בי עתה, לאחר חודש ימי שהותי עם מחברם, תחושת קבס שאיננה ניתנת לריפוי. חתנו של יצקר הזקן, צבי שץ, הוא שהביא את הסופר המפורסם אל בית היצקרים, להשתכן שם תמורת פרוטות מעטות ולהביא איתו את חבר מרעיו האמנים וה"אמנותיים". אך במעמקי ליבי, אין כל הכרת טובה על מעשה חסד זה שעשה שץ עמנו. שץ הלז יושב עמנו בארוחה העליזה-לכאורה בפנים שוחקות ובעיניים בורקות, בתו הפעוטה רינה מתעלזת בחיקו, אשתו החוקית בעלת הקול הצלול רבקה מענגת את הנוכחים בשירתה, אך אני, מעשה אומן ומעשה סופר, יודע לחלץ מן הריאליה שלפניי את קולו הבלתי נשמע של הסיפור האמיתי, הבלתי נאמר, הסמוי מעין הנוכחים. סוד גלוי וידוע הוא ששץ אינו נאמן כלל וכלל לאשתו, מעשה העומד בחוסר מוסריות משווע אל נדרי הנישואים שנשבע בהם אך לפני שנים אחדות. מאחורי תשוקות שפלות אל אישה אחרת, נחמה אברונין שמה, כך אומרות הלשונות הולכות הרכיל, ארג צבי שץ מזימה אידיאולוגית שלמה, שכל כולה עילה ותירוץ ספיריטואלי למעשיו הפיזיים הנקלים. בעצה אחת עם יוסף טרומפלדור, שוכן העפר זה כבר שנה, מי יייתן וינעמו לו רגביו על שום מותו למען ארצנו, העלה צבי שץ על נס את רעיון "הקומונה האינטימית" שבה, בניגוד לכל אמה בסיסית של אתיקה, התכוון לחולל מגעים פיזיים משותפים בין הפועלים ובין הפועלות. אשתו האומללה, אילו רק ידעה מלכתחילה לאן מכוון בעלה לעתיד את נישואיהם, לא הייתה ממהרת לענוד את הטבעת על אצבעה, אולם עד מהרה נוכחה לדעת כי שץ היקר אינו אלא פוליגם, הלכה למעשה, המעניק מזמנו ומאונו לאהובתו נחמה יותר מאשר לאם ביתו ולאשתו החוקית, רבקה יצקר-שץ. והיות שטבעו של פשע לגרור לפשע נוסף, חמור ממנו, השיבה לו רבקה באותו מטבע, והחלה להתרועע עם פועל גבה קומה בשם אליעזר ברון, בשם אותם עקרונות נעלים של הקומונה האינטימית, שצבי שץ גיבורנו היה ממחוללם. וכך הם יושבים, גיבורי ההצגה הנבזית הזאת, לצד שולחן אחד, הבעל והאישה, שניהם מקרננים ומקורננים באותה עת עצמה, מעמידים פני זוג אידיאלי בעוד בתם הקטנה רינה, כבת חמש או שש, מתרפקת על לוח ליבם. צדקה בת-שבע כשהעירה פעם מעשה רכילות נשים כי הרעב הוא אורח קבע בחיי, אך היא לא ידעה כי גרועה ממנו היא הזוהמה המוסרית והצחנה האנושית שבהסתופפות בחברת בני האדם. אשר על כן, על אף כי ידעתי עד מה יכעס הסופר המפורסם על מעשי זה, קמתי מן הסעודה באמצעיתה, ובלא נטילת רשות או בקשת מחילה, עזבתי את אולם ההסבה וחזרתי לכתוב בחדרי. כבר שלוש שנים אני שוהה בארץ הצבי ואת מקומי כאן טרם מצאתי. כמו פועלים יהודים עלובים אחרים, ניסיתי בתחילה לקיים את נפשי וגופי העלובים במושבות יהודה והגליל, ומשם נתגלגלתי בדרך לא דרך אל מושבת פתח תקווה, לחפירת בורות השקאה. במהרה עמדנו, גם אני וגם האיכרים בני העלייה הראשונה, על טיבה הקלוקל של עבודתי. כדי להציל את עצמי ואת נפשי מחרפה גמורה, הייתי מעניק מזמני ואוני לאותה גברת זנותית וכפוית טובה, מרת האמנות, שיודעת לפתות את מאמיניה הסומים בהבטחות לפרסום, עושר ותהילת עולם, ובה בעת דנה אותם לחיי רעב וחרפה. הפועלים האחרים לא יכלו להסכין על נקלה עם נטייתי הטבעית להתבודדות ולכתיבה, ולכן היו מדביקים לי כינויי גנאי מעליבים, ומעלילים עליי עלילות שווא הנישאות על גלי שמועות ורכילות: את הליכתי הגדירו כמשונה ובלתי גברית, כיוון שאני מושך את רגלי הימנית כדי להימנע מתנועות קוקטיות של הישבן (כך דברי הפועלים המלעיזים), ועל כן כינו אותי עד מהרה כ"צולע ברגלו האחת". ועל שם היעדרותי למען הכתיבה מדי שבת בשבת, ומתוך ידיעה גמורה כי עַם הנשים מעורר בי חלחלה בל תתואר, מיהרו להמציא, מעשה סופר, רומן שלא היה ולא נברא ביני לבין חלוצה פועלת מן המושבה פתח תקווה, ושמה בישראל אסתר ראב. מקום מקלט יחידי באותם ימים, ימי שבתי במושבה פתח תקווה, בקרב הפועלים שאינם מקבלים אותי כאחד מהם, היה קלוב הפועלים, ובו עיתונים בשפת הז'רגון וכן "המליץ", "קונטרס", וספרים של סופרינו העברים המצוינים, ובהם, גם ספריך שלך, אדוני הסופר המפורסם, אשר על האחרון שבהם החילותי לכתוב מעין רצנזיה בתקווה לפרסמה באחד הימים בירחון "האדמה". בנפש האמן שבך, ודאי תוכל לדמיין עד כמה רבתה התרגשותי כשראיתי אותך יום אחד, בשר ודם, פוסע אל קלוב הפועלים ומעלעל בניחותא בספרים ובעיתונים הרבים המונחים שם. לא העזתי לגשת אליך, אני, הקטן, הצעיר, שמאחוריו בורות חפירה קלוקלים ואי-אילו סיפורים קצרים של בוסר. אדום כולי מבושה, מסתתר תחת יריעות גיליונו האחרון של "הפועל הצעיר", ניסיתי להעלים את נוכחותי ממך, אבל אתה, בעיניך הכחולות, טובות המבע, הבחנת מיד בהתרגשותה של נפש עלם חרדה, התיישבת לידי וביקשתי להזמינני לכוס תה בצוותא חדא, הזמנה שמתוך תדהמתי והשתנקותי קיבלתיה בשתיקה של הסכמה. רבות ניסיתי לתאר ביני לבין עצמי, בעיני רוחי, את ההגשמה הגופנית, הבשרית, שניתנה בעולם הזה, לנפש הסבוכה והפייטנית שהכרתי מספריך. האם כמו יחזקאל חפץ גם אתה חלוש בינה ודעת? האם כמו יעקב אברמזון גם אתה שנא את עצמך? הרושם הראשון בהיכרותי עמך, הסופר המפורסם, היה הפוך לגמרי. הרי לפניי אדם גוץ, עניו, שאינו מכיר בערך עצמו, לבוש שלא בהידור, על הדרך המרופטת יותר, אינו מקפיד על זקנו, ודיבורו רך ונעים, ועיניו הבהירות מפיקות רוך ועדינות וביישנות, שאין דרך הגברים בדרך כלל להפיקם כלל ועיקר. בהיותי בודד ונדחה, השתוקקתי לא רק אל חברותך אלא גם אל הכרתך בכוח האינטלקטואלי שלי, ביכולת האנליזה שלי לחקור את יצירות הספרות הנעלות ביותר, ובכלל זה גם יצירותיך שלך אתה. לא בלי נדיבות הסכמת לקרוא קריאת סופר ומבקר ברשימות שכתבתי ולא פרסמתי עד עתה. מכאן צמחה לה, בזהירות רבה, ידידות בין סופרים, ידידות שדימיתי לראות כטהורה, בה הואלת לפרסם מפקידה לפקידה רשימות קצרות פרי עטי, את הסיפור "יואש" ואת הביקורת על "פאם", ותמיד דאגת, מתוך אבהיות שלא הכרתי יפה כדוגמתה, כי שכרי ישולם לי בעיתו, ואולי שיערת באינטואיציה החריפה שלך עד כמה מצבי החומרי שרוי בכל רע. משך מספר חודשים לא התראינו, אלא רק הייתי שומע מפקידה לפקידה מקצת חדשות י.ח., והאחרונה שבהן: עתה הוא גרוש, אב לילד הקרוי על שם אהובו המנוח אורי-ניסן, יושב על שפת הכינרת במושבה מגדל, ומרביץ עברית בחיילי הגדוד העברי מיסודו של יוסף טרומפלדור המנוח. אך בעוד י.ח. פועל ועושה, עורך, מפרסם, מתקוטט ומתפייס, החיים פעלו עליי את פעולתם ההפוכה, של הליכה מדחי לדחי, מן הפח אל הפחת, של הידרדרות מחיי עלם מבטיח, נאה, שהבטחות ותקוות רבות נתלו בו, לחייו של דלפון בזוי שבבזויים, שאינו יודע מאין תושג לו הארוחה הבאה שלו, ואף לא איזה מחסה יציל אותו מלהט החום או צריבת הקור הארץ-ישראליים. האם התעקשותי לחיות חיי פועל היא שהובילה אותי אל הירידה החומרית הזאת, או שמא הזמן הנואש שכיליתי בכתיבת סיפורים ומאמרים, כתיבה שנתנה לי אולי כמה שעות של חסד ופורקן של רגשותיי הכמוסים ביותר, אך מעולם לא סיפקה לי קורת גג או תבשיל מהביל, היא שהביאה אותי אל שפל המדרגה? י.ח. הולך ומתפרסם, ושמעו הולך עתה בכל העולם, בעוד אני מיטלטל עם ילקוט הכתבים העלוב שלי, כמה סיפורים קצרים שלא עוררו אלא הדים מועטים בלבד, ואני מנסה להיאחז בחיים, להתחמם ולהתלהט בשאון שלהם, אך לשווא – השמחה נתונה לאנשים אחרים, ההצלחה החומרית שמורה לזולת, ואילו אני שוקע בחוסר אונים, בייאוש, אל חיי העוני של מחוסר הבית, מחוסר העבודה, ומחוסר התקווה. אילו לפחות הייתי מאמין באלוהים או בישות על-טבעית אחרת שוחרת טוב ונוטת חסד, אילו הייתי נוטה, ולו במעט, אל המיסטיקה או הגימטריה או השד יודע מה, אלא שאני רואה את המציאות נכוחה: גופי, על אף חוסנו, וקומתי, על אף תמירותה, אין בהם כדי לזכות אותי באמונו של אף איכר או בעל אדמות. ומן הצד האחר, שכלי, על אף חריפותו, וכתיבתי, על אף עושרה, אין בהם כדי להביא לי ימי תהילה, ולמרבה הצער, אף לא שכר העולה על בישליקים מועטים. בתחילה הייתי כותב מכתבים לאבא ואמא בלודז', ומנסה להסתיר את הקשיים האובייקטיביים שאני נתון בהם, אך הם למדו לקרוא בין השורות, וידעו והבינו כי כמו חלוצים רבים אחרים גם אני מצוי בבדידות מנוונת, וחברי היחיד, התמידי, הוא הרעב, הרעב התהומי, המציק לי ללא הרף, רעב שהוא מעבר לחולשת הגוף, רעב שהוא זעקה אל השמיים ליתן לי רחמים, והזעקה ריקה והשמיים אילמים. בדאגתם כי רבה ניסו הוריי להניא אותי מלהתיישב בארץ, ולעבור לחוצה לארץ, אולי לאמריקה, אך אני ידעתי בעמקי נפשי כי הגורל המר ירדוף אותי בכל מקום אליו אלך, גורלו של מי שנחל תבוסה עוד לפני שמלאו לו שלושים שנה, וסופי שהפסקתי את חליפת המכתבים עם הוריי-מולידיי. נשארתי איפוא בארץ ישראל. אך במקום ליהנות מזיווה של ארץ הקודש, כפי שהיא מכונה בפני בני עמי היהודים, במקום להתבשם בניחוחה של השכינה השורה כאן בכל מקום, כך אומרים בני כהן ובני לוי, במקום כל אלה, מן הרגע בה נחה כף רגלי בנמל יפו, מוחי היה טרוד ראשו ורובו בחישובי חישובים – מאין אשיג את צרור הפרוטות הבא הנחוץ לי למחייתי. כשעבודתי במושבות יהודה והגליל לא הביאה אותי אלא לידי בטלה, היות ובעלי האדמות היהודים סירבו שוב ושוב להעסיק איש זר ומוזר כמוני, החלטתי לרדת אל יפו, בתקווה שבעיר זו, בינות שכבת האינטליגנציה היהודית, אוכל למצוא את פרנסתי במעשי העתקה בכתיבה תמה, הגהה, תרגום וכתיבה, כל דבר שיוכל לכסות את צרכי המחייה הדלים שלי, אך גם כאן לא האירה לי ההצלחה פנים. שכרתי חדר מזוהם, עלוב, במלון ליפשיץ הידוע לשמצה בשכונת נווה שלום. תקוותי הייתה לכתוב רומן גדול על תקופת החשמונאים, רומן שבו אפרוש את נפלאות הגיבורים היהודים, את תפארת עמנו, את כוח החרב ונצחון הרוח, אבל החרדה מיום המחר והרעב שאינו חולף כססו בי כתולעת בחזרת. כיצד יוכל אדם להמריא אל רקיעי ההשראה, כשהקיבה המתענה מורידה אותו מטה-מטה, אל דאגות הקיום על אדנן הפשוט ביותר. ובצד הדאגות, הרעב והקדחת, טעמתי בארץ ישראל גם את טעמה של האלימות התקיפה. מר ליפשיץ, בעליו של המלון, אינו מהסס להתנפל עליי בצרחות כשאני מאחר לשלם את דמי הלינה בעד החדר שאינו ראוי כלל להיקרא ככזה, ומאיים עליי כי ישליך אותי ואת חפציי ללא התראה אם אעז לאחר שוב בתשלום. וליפשיץ זה הוא רק אחד מני רבים, מנוול אחד בלבד בשיירה ארוכה של בעלי בתים ובעלי אדמות, יהודים ותיקים, בני העלייה הראשונה ברובם, שעשו הון בורגני קטן בחלוף השנים, ועכשיו הם משסים בחלוצים ובפועלים הפשוטים את המוסר החנווני הירוד שלהם, כשהם מדושנים מעונג מנכסיהם המרובים ומיכולתם להתעמר באלה שאך זה מקרוב באו. כך היה בפתח תקווה, כך ברחובות, כך בראשון לציון, מושבות אחוזות קוקטיות צרפתית, ותאווה מזרח-אירופאית לכסף ולשליטה, שהעבירו את האיכרים על דעתם. למען חסוך בישליק אחד או שניים הם מעדיפים את הפועל הערבי, ובלא רחם יגזרו על הפועל היהודי לישון תחת כיפת השמיים, לאכול את דשא הארץ ולסבול חרפת רעב. לא אזרתי מעולם כוח או אומץ לבוא איתם בדברים. לא קורצתי מן החומר ממנו קורץ, למשל, הסופר המפורסם, אבי ה"אף על פי כן", הוא, ששם על נס את "זכות הצעקה", שיכול לפרוץ בבכי מסוער, או להלום באגרופים קפוצים על חזהו של בן שיחו, או להשתטח מלוא כל הארץ בצעקות רמות. כי גם כשהאיכרים סילקו אותי מעליהם כאילו הייתי עלוקה טורדנית, גם כשנהגו בי בכפיות טובה והלינו את שכרי, לא ידעתי לעמוד מולם, לא ידעתי להכות באגרוף ולדרוש את זכויותיי, אלא הנחתי להם, לבעלי הכוח והשררה, להדביק לי את כינויי הגנאי הקבועים, דיומקה המוזר, דיומקה התמהוני, דיומקה שאיננו אדם ככל בני האדם, אלא הוא מעין יצור מוזר שאיש אינו חפץ להיות לו לרע. הנאה יחידה מצאתי בחוף ימה של יפו, מקום אליו הייתי הולך מדי יום, והיא הרחיצה בים. הייתי נכנס למים בבגד פשוט ושוחה מאופק אל אופק, להשכיח את עליבות החיים. אפילו מלון ליפשיץ, שנתגלה זעיר פה זעיר שם מבעד לגלים הגבוהים, יכול היה להיראות כארמון מפואר בדמיונו של פרח הסופרים המסרב להנץ. שם קרה אותי בוקר אחר המקרה הזה, כשהנחתי לגלים הגבוהים לסחוף אותי אל עומק הים, ובלי משים מצאתי את עצמי הרחק מן החוף, הרחק מכל עד ראייה, וכשבאתי במים הרבים פרשתי את כפיי בשטף הגדול ושחיתי במשובת גיל, בפרכוס כל איברים, והים, מצידו, נהג בי כאותה מרת אמנות, ברגע אחד מטיח בי גלים נאדרים, וברגע אחר מערסל אותי בלטיפות קצף לבן, והכל מתוך קפריזה של הטבע, או של המזל, ללא תכלית, ללא סיבה, ועם נוע הגלים החלו גם מחשבותיי לנוע והסתחררו והתערבלו זו בזו, כי אם זוהי תמצית ומיצוי הווית האדם על פני האדמה, אם הכל נתון לגחמות הרוח הארעית, באין יד מכוונת, מסדרת, מלטפת או סוטרת, אם כך מדוע אני עמל כל כך, מדוע אני מתייגע ומתייסר ודואג לפרנס את הגוף הזה, ואת הנפש הדאובה הלכודה בתוכו, ומדוע לא אניח לים לעשות בי כחפצו, לחבקני בחיבוקו הרטוב, ולהפקיד בזרועות המים האינסופיות שלו את נשימתי האחרונה? בילדותי הייתי קשור אל סינרה של אמי חיה, ואהבה וכבוד רחשתי אל אבי משה, אבל עתה הם רחוקים ממני, גורלי אינו קשור בגורלם, וכדרך שנעשתה בשאר החלוצים השולחים יד בנפשם ועוזבים את החיים, גם להם לא תסופר האמת במלואה, אלא ייכתב מכתב קצר ובו סיפור מעשה כי נפלתי קורבן לקדחת הצהובה, והם יבכו וישבו שבעה ויצטערו צער רב, שגם סופו להימוג ולהתפוגג, ולאחר מותם לא יסופר בי עוד, שמי יישכח לעד, כאילו כלל לא באתי לעולם זה של עריצות התקיף וחמדנות העשיר, ואם כך הוא ממילא גורלי, אם סופי להישכח ואם סוף שמי להימחות, מדוע לא יוקץ הקץ כבר עתה? הים לא נרגע באותו יום, אבל בהחלטה קפריזית כמו מנהגם של הגלים מצאתי את עצמי שב אל החוף, אל חברתם של ההולכים על האדמה הזאת. אולי חזרתי אליכם דווקא משום אנשים מן הסוג שלך, אדוני הסופר המפורסם. ידעתי שבעולם זה, בו הרוע נפרש מרקיע אל רקיע, קיים לפחות אדם אחד האוהב את זולתו, אדם אחד שייתן את גלימתו בלילה קר למען אביון מרעיד מקור, אדם אחד שיחמול אפילו על כלב חולה, משתין בקיר. שמעתי שפעם הלכת לבדך הליכה רגלית מיפו לעין גנים כדי לשלם מכיסך לסופר דלפון שלא קיבל את שכרו בזמן. ופעם אחרת, באחת המושבות, הזמנת את כל ילדי העניים לסעודת חינם, כדי לשמח את ליבם. בזכותך, י.ח., חמלתי על נפשי וביקשתי להאמין בטוב ליבן של הבריות. הלכתי בגאון אל בית המלון של ליפשיץ והודעתי לו כי אני הולך משם לעולם. אם חזרתי אל החיים, לא למען מזרוניו המזוהמים בכתמי זרע שיבש חזרתי, אלא אל חיים חדשים. ליפשיץ נתן בי את עינו הרעה ואמר כי לא אלך ממלונו עד אשר אפקיד את יתרת חובי בסך חמישים ושישה בישליקים, ומשלא נמצא לי הסכום הזה לתת בעדו, נטל על דעת עצמו את ילקוט המיטלטלין שלי, ובו טיוטת תחילתו של הרומן החשמונאי הגדול שבכתובים, כמשכון עד אשר ייפרע החוב. החוב טרם נפרע, ידידי הסופר המפורסם. לא הוא, ולא חובות גדולים נוספים העתידים להצטבר לחובתי, והכל בגלל נער זה שאת שמו נאסר עליי להגות, אף על פי כי בו ורק בו אהגה בכל עת. |