הכי רחוק שאפשר

ספרו החדש של אלון חילו, "הכי רחוק שאפשר", הוא רומן קומי ואופטימי הסובב סביב שתי דמויות: מצד אחד מיכאל, פרקליט אפרורי מפתח תקוה שיוצא למסע נטול כל רסן בעולם; ומן הצד האחר אחיינו נדב, חייל המידרדר מדחי אל דחי בשירותו הצבאי הקפקאי.

תקציר
ביקורות
שאלות נפוצות
פרק ראשון

תקציר 

הכי רחוק שאפשר הוא סיפור אגדה מודרני, המתרחש בישראל בת זמננו ובמרכזו שתי דמויות, שהגורל מזמן להן מסע רב תלאות ועתיר תהפוכות, הרפתקאות ומבחנים קיומיים.

זהו רומן מכתבים קומי ואופטימי מצד אחד, צדו של הדוד מיכאל, עורך דין בורגני מפתח תקוה, גרוש שמרן ואפרורי שחי כבר שנים ארוכות בבדידות גמורה מלבד חתול אהוב שמארח לו לחברה, ומחליט יום אחד בפזיזות מפתיעה לנסוע הכי רחוק שאפשר, אל קצווי עולם ואל קצות הנפש. מיכאל מתגלגל במסעותיו בין גילוי העולם הגדול ובין גילוי העולם שמעבר, זה שמאפשר למאמינים בו ביקור בחיים קודמים, דיבור עם קרובים מתים וניבוי עתידים רחוקים.

מצד שני, צדו של החייל נדב, זהו סיפור מעשה קפקאי, מצחיק במידה שהוא מייאש, שרירותי במידה שמהדהדת היטב את צחוק הגורל, המתעמר בדמות התם האבסורדי בגרסתו הישראלית. נדב יוצא אל השירות הצבאי כשהוא ילד טוב ירושלים, כותב שירה, מחפש אהבה, עולה על גדותיו מרוב רגש אך גם יודע להשקיף סביבו באירוניה ולתאר מתוך ביקורת חדה את השתלשלות האירועים המפוקפקת, שבסופה הוא נשלח הכי רחוק שאפשר, והכי מבאס שיש, אל בסיס אנטנות נידח בקצה הנגב.

בספרו השלישי מצליח אלון חילו להעפיל אל פסגות חדשות של יכולת ספרותית מעולה; בשפתו הנהדרת בורא חילו עולם מורכב ושלם, הסובב סביב שתי דמויות חיות עד כדי כך שאין אפשרות לדמיין שהפסיקו להתקיים רק משום שפסקה הקריאה. מיכאל ונדב, שעוברים במהלך הספר שני תהליכים ישראליים הפוכים אך משלימים, האחד אל עבר הרוחניות והשחרור והשני אל עבר הצבאיות והחספוס, לא רק משקפים אלמנטים מחייו של הקורא אלא גם מחלחלים לתוכם, עוצרים אותו במהלך יומו, ועלולים להשפיע עליו ועל המשך חייו באופן המיסטי השמור לספרות יפה באמת.

ביקורות:

"רענן ומקורי. עלילה מצוינת ונטולת מעצורים" (דוד רוזנטל, ואללה!).  לביקורת המלאה

ראיון לאושרת קוטלר, ערוץ 10

ראיון קצר עם אלון חילו במוסף הספרים של הארץ

תגובות ראשונות של הקוראים המשפיעים


שאלות נפוצות


אחרי שני רומנים היסטוריים, האם יש הבדל משמעותי בכתיבה על סיפור שמתרחש בימינו?
ההבדל המשמעותי ביותר הוא החדווה וההנאה בכתיבה על המוכר והידוע, ובעיקר השעשוע שבהפיכת פרטים טריוויאליים בחיינו לחלק מספר בדיוני. מאוד נהניתי, למשל, לתאר את שגרת החיים של חייל בן שמונה עשרה, מהבקו"ם, דרך הטירונות, ועד לשירות בבסיס סגור. גם תיאורי המסע של מיכאל, בסידני, טורונטו, ריו דה ז'נרו, מילאנו, ברצלונה ועוד מקומות נהדרים אחרים, מעוגנים כולם בריאליה של ימינו.
אמנם כתיבת רומן המתרחש בימינו לא חייבה תחקיר היסטורי כמו בספריי הקודמים, אבל גיליתי, להפתעתי ולשמחתי, שבכל זאת נדרש תחקיר מקיף – על הנושאים שהספר עוסק בהם, ובעיקר במסע המיסטי-ספיריטואלי שעורך מיכאל.

האם ניסית להגיע "הכי רחוק שאפשר" מהספרים הקודמים שלך?
התשובה הפשוטה והכנה ביותר היא – כן. אחרי שני רומנים היסטוריים הכתובים בשפה מליצית ומצועצעת, התחשק לי לשבור את הכלים ולהגיש לקהל הקוראים הנאמן שלי משהו חדש, מרענן, שונה. אילו הייתי מאסטר-שף הייתי מדמה את המנה החדשה לסורבה-לימון, במקום קדירת הבשר הקבועה שלי, או לשמפניה במקום יין אדום כבד.

השאלה שהטרידה אותי ככותב הייתה שאלת הזהות האישית שלי: אם אפשוט מהכתיבה שלי את כל סימני ההיכר שלה, כמו התחקיר הנרחב, התחביר המורכב, המילים הארכאיות והסיפור-מחדש של אירועים היסטוריים, האם עדיין יישאר משהו מהסופר "אלון חילו" של הספרים הקודמים? האם עדיין אשאר "איכותי" ו"אמנותי" בעיני הקוראים והמבקרים?

האם כתבת ספר קליל כדי להגיע לקהל קוראים גדול יותר?
התשובה הפשוטה והכנה ביותר היא – לא. אני לא כותב משיקולים מסחריים, אני לא מתפרנס מכתיבה, ומה שמטריד אותי בזמן הכתיבה הוא הנאמנות לדמויות שיצרתי ולא ההתקבלות העתידית.
אבל אם הספר שנכתב בסופו של דבר גם ידבר אל הקהל הרחב, האם יש בכך חטא?

האם ערכת מסע מיסטי בעצמך?

החלטתי לעבור על בשרי מסע מיסטי אינטנסיבי, במהלך שנה מרתקת ומסעירה, שבה לא בחלתי באף התנסות מיסטית. עברתי היפנוזה לגלגולים קודמים, עשיתי re-birthing, קריאה בקלפים, קריאה בקפה, קריאה בכף הרגל, קריאה על-חושית, דמיון מודרך, סיאנס, NLP ותקשור עם נשמות קרובים בעולם שמעבר.
האינטנסיביות הזאת – שהייתה מוקדשת כל כולה לתחקיר למען מיכאל ונעשתה למען דמותו – הייתה בסופו של דבר בעוכריי, משום שהגעתי לאפיסת כוחות מנטלית על סף התמוטטות עצבים.
אבל אני לא מצטער על אף רגע – השנה המיסטית שלי הביאה אותי לתובנות חדשות על החיים.

מה היא התובנה המרכזית בעקבות המסע המיסטי?
גם בעקבות קריאת ספרי פילוסופיה וגם בעקבות המגע הבלתי-אמצעי עם העולם שמעבר, הבנתי על בשרי שהמציאות הנראית לעין והנתפסת בחושים ("עולם התופעות" בלשון הפילוסופים) רחוקה מרחק עצום מהמציאות כפי שהיא, מהדברים כפי שהם באמת.
התובנה הזאת, המטילה ספק בריאליות של המציאות, יכולה להביא לבלבול ולתחושת אובדן מציאות, אבל יש בה גם משום מתן חסד לעולם שבו אנו חיים.

האם ביקרת בכל המקומות המתוארים בספר?
באופן מוזר, גיליתי במהלך הכתיבה שקל לי יותר לכתוב על מקומות שלא הייתי בהם מעולם, מאשר מקומות שביקרתי בהם. לונדון, למשל, היא אחת הערים האהובות עליי, אבל דווקא משום שהיא מוכרת לי היטב, לא הצלחתי להכניס אותה (על אף התעקשויות חוזרות ונשנות) לתוך המסע של מיכאל.
בריו דה ז'נרו, לעומת זאת, לא ביקרתי, אלא רק ליקטתי חומרים להנאתי דרך האינטרנט, ועדיין אני שבע רצון מהתוצאה.

איך נולד הרעיון לספר החדש?
הספר נולד בעקבות חליפת אימיילים ביני לבין הסופר אהרן מגד ב-2009. שלחתי לו את ספרי "אחוזת דג'אני" וקיבלתי בתגובה מכתב ארוך באמצעות אימייל בו הואשמתי בהפרה של האתיקה הספרותית, ומיהרתי לענות לו. התכתובות פורסמו בסופו של דבר בידיעות אחרונות ובאתר YNET, ומכאן עלה אצלי הרעיון לכתוב ספר במתכונת של רומן מכתבים בין שתי דמויות שפער גילים גדול מפריד ביניהם (אני נולדתי ב-1972, אהרן מגד ב-1920, תעשו את החישוב בעצמכם...).

באיזו שפה השתמשת בספר?
ניסיתי להתאים את השפה ואת המשלב לדמויות בספר, ולא לנסות לכתוב ספרות יפה וגבוהה בכל מחיר. לכן, נדב, החייל בשירות סדיר, משתמש במילות סלנג עכשוויות ומתבל את שפתו בקללות רבות, כדרך החיילים. מיכאל כותב קצת אחרת, עם העדפה למילים ביידיש פה ושם ולסלנג לא עדכני.
ההנאה הייתה לראות איך שתי הדמויות משפיעות זו על שפתו של זו: בשליש האחרון של הספר, מיכאל עובר לשפת רחוב בצרפתית ואיטלקית, בעוד נדב מאמץ את ה"שלום שלום" הפותח את כל מכתביו של מיכאל.

האם הספר מיסטי בעיניך?
בעקבות המסע האישי שערכתי, ניסיתי לכתוב את "הכי רחוק שאפשר" בצורה מיסטית, מתוך תקווה לתקשר עם ישויות גבוהות, המכונות לפעמים בתיבה "השראה". כדי להשיג תקשור אופטימלי, עבדתי לפי הכללים הבאים: הכתיבה הייתה תמיד "אוטומטית", כלומר שוטפת, ללא כל עצירות למנוחה, מחשבה, צנזורה או ביקורת עצמית. הכתיבה הייתה מלווה במוסיקה סוחפת (מפאבארוטי ועד הבנות נחמה) כדי לעצור את הפטפוט האינסופי של המוח. וגם – במקביל לכתיבה הגברתי את הקשב שלי לצירופי מקרים מיוחדים בחיים האישיים שלי. יום אחד, למשל, מישהו השאיר ליד המכונית שלי ספר ישן בשם "עולמו של הילד". בפעם אחרת, מצאתי על מדרכה בתל אביב פתק עם המשפט המוזר: "הנמען הוא יוזם השיחה". כל אלה היו בשבילי רמזים מיסטיים לדרך הנכונה להמשך הכתיבה.

עד כמה הספר אישי?
כמו בכל ספר, גם כאן יש מזיגה בין ביוגרפיה לדמיון, אבל יחסית לספריי האחרים, שעלילותיהם התרחשו במאה ה-19, הספר הזה קרוב הרבה יותר לחוויות שעברתי בעצמי, ולכן, למרות שמו, הוא דווקא "הכי קרוב שאפשר".

מה המסר מאחורי הספר?
גם הפעם לא חשבתי על מסר מסוים, אבל להרגשתי מיכאל שופע תובנות על החיים – תובנות שאפילו אני עוד לא הפנמתי לגמרי. אני חושב שהתובנות החשובות ביותר נוגעות להתמודדות עם משברים. מה עושים כשהמציאות סוטרת על פניך? האם האישיות שלנו קורסת לגמרי בזמן אסון? האם העולם הוא רע מיסודו? האם ניתן לסמוך על טוב לבו של הזולת? האם יש אלוהים ואם כן, מה תפקידו בעולם? מיכאל אופטימי מאוד, ואומר שהזהות האישית קיימת וחסינה מפני כל משבר; שהעולם טוב מיסודו – יותר מזה, שאין בו רוע בכלל; שבני האדם שופעי נדיבות וטוב לב; שיש אלוהים, או לפחות כוחות טמירים, המעניקים מחסדם לעולם.