מות הנזיר

הספר מות הנזיר יצא לאור ב-2004 בהוצאת חרגול- עם עובד בעריכת אלי הירש.

הספר תורגם מאז לחמש שפות: אנגלית - הוצאת רנדום האוס (“Death of a Monk”) בתרגום אבן פלנברג, צרפתית ("La Mort du Moine") בתרגום עמנואל מוזס, הולנדית ("De Dood van een Monnik") בתרגום שלומית במברגר, יוונית בתרגום קרסולה פפדופולו, ואיטלקית בתרגום משותף של אנה לינדה וקלאודיה רוזנצוויג.

הספר היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר ב-2005 וזכה בפרס נשיא המדינה לספרות ב-.2006.

תקציר
ביקורות
שאלות נפוצות
פרק ראשון
 

תקציר:

העיר היא דמשק, והשנה היא 1840. פגישה לילית סוערת בין הנזיר האיטלקי תומאסו לבין אצלאן פרחי, נער יהודי ממשפחת סוחרים עשירה, מסתיימת במוות לא צפוי ומובילה לעלילה נוראה, שבה מואשמים יהודי העיר ברצח הנזיר על-מנת להשתמש בדמו לאפיית מצות הפסח.

בעברית סוחפת, מפליאה בעושרה ובגמישותה, פורש מות הנזיר גירסה בידיונית לפרשה ההיסטורית הידועה בשם "עלילת דמשק". גיבור העלילה הוא הנער אצלאן, המתמודד עם תשוקתו לגברים בחברה מסורתית נוקשה ופטריארכלית, ומסתבך באהבה כפולה לשתי דמויות מסתוריות: למחמוד אלתאלי, ערבי נוצרי צהוב-שיער וכחול עיניים החוקר את היעלמות הנזיר, ולאוּם ג'יהאן, זמרת יפהפייה שמופיעה בבית-קפה המציע תענוגות מכל סוג ולכל דורש, ומשמש מקום מפגש מרכזי לבלייני דמשק באמצע המאה התשע-עשרה.

דמשק של מות הנזיר היא עיר צבעונית, תוססת וחושנית, אך גם אפלה מאוד, רוחשת פחד, זדון ואיבה. בין סמטאותיה ושווקיה פורש אלון חילו חיזיון היסטורי וספרותי מפתיע ורב עוצמה, שראשיתו בקונפליקט רגשי ומיני וסופו עלילת דם.

ביקורות:

"חיבור מרתק בין רומן וידויי לפרשה היסטורית. זהו רומן אמביציוזי מאוד, הכתוב בעברית וירטואוזית. ספר ביכורים מצוין." – מיכאל גלוזמן, הארץ

"קול מרתק ונדיר בספרות העברית הצעירה. 'מות הנזיר' סוחף את הקורא לעולם של יצרים ותשוקות." -אריאנה מלמד, YNET לביקורת המלאה

"לא פחות ממבריק... חילו מצליח להעניק להיסטוריה את שהיא חסרה יותר מכל, פנים וקול, וזהו קול ייחודי, עקבי ומרגש, שהופך את 'מות הנזיר' להנאה של ממש עבור מי שאוהבים היסטוריה, מי שאוהבים גברים ומי שפשוט אוהבים ספרות טובה." – נועה מנהיים, עיתון "תל אביב"
לביקורת המלאה

 "רומן שנקרא בהתלהבות, רציני בנושאיו ומכבד את קוראיו. על אלו יש להוסיף את שליטתו המענגת של חילו בעברית." – יורם מלצר, מעריב
לביקורת המלאה

"מוזר, אפל, יצרי, עז דמיון ושונה מכל מה שאתם מכירים בספרות העברית. אם לא יצא לכם לבקר בדמשק הססגונית של המאה ה-19, הספר הזה הוא הדבר הקרוב ביותר למכונת זמן שמפיחה ריאליזם בעולם של תשוקה, קנאות ופיוט, עולם שעוצמתו תמיד תישאר אקטואלית". – יריב מוהר, וואלה!

מועמדות לפרס ספיר:

חברי ועדת הפרס, ביניהם פרופ' דן לאור וד"ר אריאל הירשפלד, מצאו בספר "פרשנות לא שגרתית לאירועי "עלילת דמשק" במאה ה-19, תוך שימוש בכלים ספרותיים מרתקים ובשפה ייחודית ועשירה".

נימוקיהם להענקת הפרס:

"עלילת הדם בדמשק, שאירעה ב-1840, הייתה המפורסמת בעלילות הדם במאה התשע עשרה. היא זעזעה את יהדות מערב אירופה והיכתה גלים גם בעולם הלא-יהודי. בידיו האמונות של אלון חילו פרשה סבוכה ואומללה זו היא כחומר ביד היוצר, והוא רוקם על יסודה סיפור היסטורי מרתק וסוחף, הכתוב בסגנון עשיר, מדויק, בעל נופך ארכאי ועם זאת מלא חיות. חילו, בן להורים יוצאי דמשק, למד לעומק את תולדות עלילת דמשק; ואף שהיצירה מוגדרת כ"בדיון", ניתן לקורא בן-זמננו לחבור דרכה אל העולם הרחוק והעלום שבו התרחשו הדברים – העיר דמשק על שכונותיה וסמטאותיה, הכוחות החברתיים והפוליטיים שפעלו בה, הנפשות הפועלות – חלקן דמויות היסטוריות, האמונות והדעות, הקונפליקטים, ומעל לכול: האימה, הסבל וחוסר האונים של הקורבנות מול הקנאות והאלימות של מפיצי העלילה. אל תוך אלה שוזר חילו ברוב תבונה וכישרון סיפור בעל יסוד הומוסקסואלי, פרי רוחו, מעין מפתח לסיפור ההיסטורי, שלבד מזה שהוא מעניק זווית מפתיעה ולא שגרתית ליצירה כולה – הוא מהווה הישג תיאורי ואמנותי בזכות עצמו.

'מות הנזיר' – שהוא, למרבה הפליאה, ספר ביכורים של המחבר – הינו הישג ספרותי מרשים, ודרך טיפולו הרעננה והחדשנית בחומר ההיסטורי מקנה לנו את אחד הרומנים ההיסטוריים המשובחים שנראו בספרות העברית זה זמן רב."

פרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים:

חברי ועדת הפרס, ביניהם פרופ' חנן חבר והמשוררת ש. שפרה, מצאו בכתיבתו של חילו ''הישג מרשים של כתיבת רומן היסטורי על עלילת דמשק תוך חדירה מדוקדקת ומדויקת לנפשן ולזהותן של הנפשות הפועלות''.

נימוקיהם להענקת הפרס:

"ספרו של אלון חילו, 'מות הנזיר', הוא הישג ספרותי מרשים ביותר, ולא רק על פי אמות המידה של יצירת ביכורים. סוגת הרומן ההיסטורי מציבה בפני כל סופר אתגר קשה במיוחד: לא קל לברוא עולם, נופים ודמויות המחויבים להיסטוריה האמיתית ובה בעת עומדים בדרישות ההמצאה והדמיון. בספרו הוא יצר רומן היסטורי מבריק, המבוסס על תחקיר יסודי בפרשת עלילת הדם בדמשק ב-1840, אך מוסיף לה מניע מרכזי בדוי: המלשין, שטופֵל את אשמת רצח הנזיר ומשרתו על משפחתו שלו ועל שאר בני הקהילה היהודית, הוא צעיר הגדל מינקות בתחושת ניכור מאותה משפחה ומכל ההקשר האנושי והתרבותי. הניתוק הזה אינו מאפשר לו שום דרך מקובלת להגשים את מאווייו הכמוסים, שאינם מובנים בבירור אף לו עצמו.

העלילה הקונפליקטואלית על דמויותיה המורכבות קמה לחיים על הרקע התלת-מימדי של עיר דמיונית, מסתורית ואקזוטית אך משכנעת לחלוטין.

ייתכן שהפן המרשים ביותר ביצירה הוא הלשון: לצורך הסיפור הזה עיצב עברית ישנה, משכילית ומזרחית מאוד, שרבים בה רבדיה של השפה הערבית, ויש בה לשון עשירה, ציורית ומדויקת, שהוא מפליא להשתמש בה לאורך הטקסט כולו בכישרון מפתיע ומבלי למעוד."

שאלות נפוצות

מה היא עלילת דמשק?

עלילת דמשק היא פרשה היסטורית שאירעה בדמשק ב-1840, ובשיאה האשמה נגד יהודי העיר כי רצחו נזיר ומשרת תושבי דמשק לצרכים פולחניים, דהיינו כדי להשתמש בדמם לאפיית מצות חג הפסח.

העלילה החלה עם היעלמותם המסתורית ב-1840 של הנזיר הקפוצ'יני תומאסו ושל משרתו המוסלמי איברהים אמארה. זמן קצר לאחר היעלמותם החלה שמועה עיקשת בעיר כי היהודים חטפו אותם לצורך חג הפסח הממשמש ובא. לחקירה מונה הקונסול הצרפתי, ראטי-מנטון, שמתוקף משטר הקפיטולציות היה מופקד על שלום הנוצרים בעיר.

הראשון להיעצר ולהיחקר היה סולימאן אלחלאק, ספר יהודי שלאחר עינויים קשים נאלץ "להודות" כי שבעה מנכבדי הקהילה חטפו את הנזיר, שחטו אותו ואספו את דמו אל תוך בקבוק זכוכית כדי להשתמש בו לצורך חג הפסח. אחרי הודאתו השקרית, נגבו תחת עינויים הודאות נוספות של חברי הקהילה היהודית. רק לאחר התערבות יהדות העולם, ובהשתדלות משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה, ניתנה חנינה גורפת מידיו של מוחמד עלי, שליט מצרים ששלט באותה עת בשטחי ארץ ישראל וסוריה של היום.

למה בחרת דווקא בעלילת דמשק כבסיס לרומן?

הוריי, רחל ונתן, נולדו בדמשק ועלו לארץ בהיותם בני גיל העשרה. משפחותיהם התגוררו בדמשק משך דורי דורות, והחיים היהודיים-דמשקאיים חדרו גם לילדותי בתל אביב: המאכלים המסורתיים, פתגמים קולעים ומחורזים בערבית, ומעל הכל הנגינה הליצנית של השפה הערבית בניב השאמי (הדמשקאי), המתאפיינת במשיכה ארוכה של הברות.

ההוויה הדמשקאית עמדה בניגוד גמור למסרים שעברו אלי כילד ממערכת החינוך ומן הסביבה החילונית-ציונית שבה גדלתי: דמשק כעיר אויב אפלה ומרושעת, ששומר נפשו ירחק ממנה. בעקבות המסרים השליליים, ניסיתי להדחיק את הזהות הסורית, אך זו עלתה ופרצה בבגרותי, ואיתה גם סקרנות עצומה לגבי קהילה שלמה שנחרבה כליל בעקבות "השואה המזרחית" שלאחר הציונות.

מהיכן שאבת את הזווית ההומו-אירוטית?

הרעיון לכתוב על פרשה היסטורית עלה במהלך שיעור "תחקיר לכתיבה דרמטית" במסגרת לימודיי לתואר ראשון בחוג לאמנות התיאטרון. המנחה, המחזאי יהושע סובול, הציע להתרכז בתחקיר על תרומתם של היהודים עצמם לעלילת הדם נגדם – זווית מעט חתרנית וביקורתית, ששפכה אור חדש על כל מהלך העניינים ההיסטוריים. ואכן, היהודים עצמם הלשינו אלה על אלה – משפחות עניות טפלו את ההאשמה הכוזבת על משפחות עשירות, משפחות עשירות עוינות האשימו זו את זו, ואפילו הרבנים התכתשו ובשיא העלילה אחד מהם התאסלם (!) והעיד נגד חברו, הרב הראשי המכהן, כי הוא נוהג להשתמש בדם נוצרי לצרכים פולחנים.

בין המעלילים והמלשינים למיניהם, צדה את עיניי דמותו (האמיתית) של אצלאן פרחי, צעיר בן פחות מ-20 שהאשים את משפחתו-הוא ברצח הנזיר ומשרתו. מה מניע אדם להאשים את הוריו ואת דודיו במעשה נורא שלא עשו? חיפשתי פרטים ביוגרפיים על אצלאן פרחי, ולאחר מאמץ רב מצאתי אותם בהערת שוליים בספרו של פרופ' יונתן פרנקל, מחוקריה ידועי השם של הפרשה: אצלאן היה נשוי לבתו של הרב המכהן, ופחד לישון איתה באותו חדר.

מכאן התחילה הספקולציה הפרטית שלי: שני הפרטים הביוגרפיים היחידים האלה העלו בדמיוני את ההשערה כי נישואיו של אצלאן נכפו עליו; כי מעולם לא אהב את אשתו; ואולי פחד לישון איתה משום אי יכולתו לממש את נישואיו.

מכאן התחילה קריאה של החומרים במשקפיים ורודים, הומו-אירוטיים: אם אצלאן פרחי היה הומו שהוכרח להינשא, האם יכול להיות שגם תומאסו היה הומוסקסואל? ואם כן, האם יכול להיות שאצלאן ותומאסו הכירו זה את זה – נפגשו לאקט מיני?

בינגו! יש כאן בהחלט אפשרות שאי אפשר לשלול אותה, שגם מסבירה מדוע הנוצרים הקדישו מאמצים עילאיים כדי לבדות לו מוות מכובד יותר.

באיזו שפה השתמשת בספר?

כשכתבתי את הספר, דמיינתי שאני כלל לא כותב אותו אלא מתרגם אותו מערבית; ומתרגם בצורה לא מוצלחת במיוחד, כפי שמתרגם טירון היה ודאי עושה – תוך יצירת שפת כלאיים שיש בה סממנים תחביריים ולשוניים של שפת המקור. בערבית ספרותית, למשל, נהוג לפתוח את המשפט בפועל בלשון יחיד, וכך עשיתי בכתיבה בעברית. פתגמים אותנטיים בערבית הושארו בשפת המקור, תוך תרגום לשפת היעד. מבני המשפטים הארוך והפתלתל מחקה במכוון את הערבסקות הערביות, שבהן חזרה בניואנסים דקים על אותו מוטיב. המבנה הערבסקי בולט במשפט הפתיחה של הספר: "אני לא הייתי אוהב את אבא, ואבא לא היה אוהב אותי, ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי אהבתנו".

איך התבצע התחקיר לספר?

עלילת דמשק היא פרק היסטורי נחקר ומוכר, כך שקיים שפע של ספרים עבי כרס על הפרשה. חיבור מקיף של אליעוז חפר, מצאצאיו של רבי יעקב ענתבי (הרב הראשי של דמשק בפרוץ העלילה) סייע לי רבות. אולם מבחינתי האתגר היה לחקור את העיר העתיקה של דמשק, עיר שבה לא הייתי מעולם, וככל הנראה לעין גם לא אהיה. קניתי מדריכים למטיילים כאילו אני עומד לבקר בדמשק בחודש הבא, הורדתי מהאינטרנט מפות תקופתיות ונעזרתי בזכרונות הילדות של הוריי.

מה אמיתי ומה בדוי ב"מות הנזיר"?

אחד האתגרים בכתיבת הספר היה לכתוב את עלילתו ההומו-אירוטית בלי לסתור את שרשרת האירועים המוכרים מן ההיסטוריה. התוצאה שהתקבלה היא ספר המתאר במדויק את התגלגלות העלילה, מהיעלמות הנזיר ועד החנינה הגורפת שניתנה על ידי מוחמד עלי, ואשר שמות מרבית הדמויות המופיעות בו הם שמות של אנשים אמיתיים. הספקולציה ההומו-אירוטית היא המצאה שלי, ולכן מיניותו של אצלאן פרחי; הדרך בה מצא תומאסו את מותו; הרומן של אצלאן פרחי עם חוקר הפרשה, מחמוד אלתאלי, ופרטים רבים נוספים ברוח זו – הם בדויים לחלוטין.

מה היו התגובות לספר בקהילה ההומו-לסבית?

התגובות לספר בקהילה ההומו-לסבית היו מעורבות. מצד אחד, הומואים מפורסמים (כמו גל אוחובסקי ואיתן פוקס) הביעו הערכה ופרגון לספר ולהחלטה להעמיד גיבור הומוסקסואלי בראשו. מצד שני, נשמעה ביקורת על הנימה ההומופובית המקופלת בספר, בין היתר בהאשמה העקיפה כי עלילת הדם האנטישמית מקורה במיניותו ההומוסקסואלית של הגיבור.

מה היו התגובות באקדמיה לפרשנות ההיסטורית?

מצד ההיסטוריונים, לא שמעתי מעולם הכחשה גורפת כי הנזיר תומאסו יכול היה למצוא את מותו בדרך המתוארת ב"מות הנזיר", ובכך באתי על סיפוקי.

האם קיבלת תגובות כלשהן מהעולם הערבי?

לא. הספר לא תורגם (עדיין?) לערבית, ולא שמעתי כל תגובה שהיא, לכאן או לכאן. בהקשר זה מעניין לספר כי בשנות ה-80' פרסם שר ההגנה הסורי (דאז), מוסטפה טלאס, ספר עיוני בשם "מצת ציון" בו הוא מציג את תמלילי החקירות של העצורים היהודיים, ככל הנראה תמלילים אותנטיים השמורים באוניברסיטת ביירות, אך מבלי לציין כי זוהי עלילת דם. בעולם הערבי בכלל עדיין מזכירים את היעלמות תומאסו בהקשרים אנטישמיים מובהקים, בצד ספרונים על הפרוטוקולים של זקני ציון.

מה המסר מאחורי הסיפור-מחדש ב"מות הנזיר"?

לא כתבתי את הספר כדי להעביר מסר כלשהו, אלא קודם כל מצאתי עניין רגשי בגיבור וביחסיו עם הוריו ועם משפחתו. מעבר לסיפור המלודרמטי, היה כאן גם תרגיל אינטלקטואלי בכניסה לפערים ההיסטוריים ובמילוי שלהם בתכנים חתרניים מבלי לסתור את האירועים הידועים. האם הספר טוען כי הומוסקסואליות היא אם כל חטאת, ובעטיה באו חורבן ואבדון על קהילת יהודי דמשק? אני בספק. מבחינתי, מספיק לדעת שניתן לקחת את ההיסטוריה ולשכתב אותה מנקודת מבט חדשה (פמיניסטית, קומוניסטית, פוסטקולוניאליסטית – מה שתבחרו), כדי להבין שההיסטוריה הידועה לנו היא בפני עצמה כלי שרת למען האינטרסים הצרים של כותביה ומספריה