אחוזת דג'אני

הרומן ההיסטורי אחוזת דג'אני יצא לאור בפברואר 2008 בהוצאת ידיעות ספרים (עורכת: רנה ורבין). הספר זכה לשבחי הביקורת, הוכתר על ידי מוסף הספרים של הארץ כספר חשוב וכ"הישג ספרותי, סגנוני ולשוני" והיה לרב-מכר.

תקציר
ביקורות
שאלות נפוצות
פרק ראשון
ביבליוגרפיה
 

תקציר

השנה היא 1895 בעיר יפו. צאלח דג'אני, ילד מוסלמי המתגורר עם אמו באחוזה רחבת ידיים בסמוך ליפו, סובל מחזיונות משונים על אסון וחורבן המתרגשים לבוא על בני עמו. אמו, עפיפה, אובדת עצות. המשרתת הזקנה אמינה, האריסים שטופי האמונות התפלות וחזותו הקודרת של בית המידות באחוזה, אינם תורמים להחלמתו של הילד. אבל הכל משתנה כשאל חייו של צאלח דג'אני נכנס בסערה גבר צעיר ויפה תואר, יהודי נמרץ בשם חיים מרגליות קלווריסקי - מאנשיה הססגוניים ביותר של העלייה הראשונה, שהיה ה"ערביסט" של התנועה הציונית בחיתוליה ונודע כאחד מגואלי הקרקעות הנחושים ביותר שלה. קלווריסקי לוטש עיניו אל האחוזה הפורייה של משפחת דג'אני, מתיידד עם צאלח ומתאהב בעפיפה היפה והמפתה.

רומן היסטורי זה בנוי כשני יומנים מקבילים ומתנגשים של שתי דמויות: יהודי וערבי. מערכת היחסים הנלהבת בין הילד הערבי לגבר היהודי מתפתחת לכיוונים שקספיריים כאשר אב המשפחה נפטר בפתאומיות וצאלח נדרש לקום מספריו וממחברותיו ולהגן על כבודו ועל נכסיו. איש לא בא לעזרתו. הכול לועגים לו כאשר הוא חוזה כי על שטחה של האחוזה ייבנו שלושה מגדלי ענק - האחד משולש, השני מרובע והשלישי מעוגל - איך לצאלח אין ספק כי משהו רקוב בממלכת דג'אני - או שמא זוהי כבר ממלכתו של קלווריסקי?

בתהליך כתיבת הרומן נעזר חילו במכתבים תקופתיים אמיתיים שנשמרו בארכיון הציוני המרכזי בירושלים. ספרו משחזר את העברית האותנטית של סוף המאה התשע-עשרה ומפיח בה חיוניות סוערת ומרגשת.


ביקורות:

מנימוקי השופטים לפרס מפעל הפיס לספרות ע"ש ספיר לשנת 2009 

"זהו רומן תקופתי המתרחש בשנת 1895 בפלשתינה ומפליא לשלב מציאות והזיה, סיטואציות קומיות ודרמטיות, רומנטיקה וסרקזם. אמת ובדיה נארגות כמלאכת מחשבת בכל רובדי הספר – מהשפה והדמויות ועד לסיפור העלילה. המביא לבית הדפוס, המוזכר בפתיחת הספר, מתעתע בקורא לחשוב כי מובאים בפניו מסמכים מקוריים שנכתבו כביכול על ידי החלוץ חיים קלווריסקי (מרגליות). חלקו האחר של הספר הוא תרגום כביכול מיומנו של הנער הערבי, צאלח דג'אני – תרגום המבקש להישאר נאמן לשפת המקור, ערבית ספרותית עשירה ופיוטית. גדולתו של הרומן היא במלאכת הרמייה הספרותית העדינה והמסעירה לכל אורכו."

מנימוקי השופטים לפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2008)

"כתיבתו הספרותית של חילו מהווה קול ייחודי בספרות העברית בת ימינו בשל מאפייניה ההיסטוריים. למרות גילו הצעיר, חילו מצליח להחיות דמויות ועולמות מן העבר בסגנון שמכיל גם ידע היסטורי רב וגם קשב לשפתם של גיבוריו מן העבר. בכך מעניק חילו לגיבורי העבר וגם לקוראיו מן ההווה את הרבדים הלשוניים שנדמה שנעלמו מן העברית העכשווית לבלי שוב. יצירותיו של חילו מתאפיינות בדיוק לשוני וסגנוני רב ואלו מעניקות זווית ייחודית ומעניינת לספרות הצעירה הנכתבת בימינו".

"ספר יוצא מן הכלל" - נשיא המדינה שמעון פרס, חדשות ערוץ 2 (28 במאי 2008).

"זהו ספר חשוב שהולך בגדולות... ההישג הזה איננו רק פוליטי, היסטורי או מחקרי-למדני, אלא גם ובעיקר ספרותי, סגנוני ולשוני" - שירה סתיו, מוסף הספרים של הארץ.  לביקורת המלאה

"אחוזת דג'אני הוא רומן מפתיע ומצטיין, והוא ממצב את אלון חילו במקום טוב בשורה הראשונה של הספרות העברית הרצינית. הספר הזה ראוי שיקבל זרקור אמיתי, גם בזכות איכותו הלירית ולא פחות מזה בזכות האופן שבה הוא מציג בפני הקורא את הרגעים הראשונים בהם נולד הסכסוך הישראלי פלסטיני."- גל אוחובסקי, YNET. לביקורת המלאה

"את אחוזת דג'אני צריך לקרוא כמו סיפור אגדה מצחיק ופרודי לפרקים מפי מספר סיפורים מיומן. כנפי הדמיון של חילו רחבות ומרהיבות. " - יעל ישראל, טיים אאוט תל אביב.

"לא סתם, סופר": כתבה במוסף "7 לילות", ידיעות אחרונות.

"בתים של אנשים אחרים": כתבה מאת מירון רפפורט בעיתון הארץ  

בין אמת לבדיה, חליפת מכתבים בין אהרן מגד לאלון חילו, ידיעות אחרונות

הכיבוש התל אביבי, חדשות ערוץ 10 (2 ביוני 2008)


שאלות נפוצות

מה אמיתי ומה בדיוני ב"אחוזת דג'אני"?

חשוב להבהיר כי אחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין. נכון שחיים מרגליות קלווריסקי היה דמות אמיתית ונכון שעלה לארץ ב-1895, אבל עיצוב אישיותו ועיצוב דמות אשתו, יחסיו עם שאר הדמויות, כמו גם עצם המפגש שלו עם משפחת דג'אני - הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו. דמותו של צאלח היא פיקטיבית לגמרי, ומכאן שכל מערכת היחסים של קלווריסקי עם ילד פלסטיני רואה עתידות היא בדיונית לחלוטין. זאת ועוד, בניגוד למשתמע מ"הקדמת המביא לבית הדפוס", הספר כלל לא מתבסס על יומנים של קלווריסקי השמורים בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, וככל הידוע יומן כזה לא נכתב מעולם.

למה בחרת דווקא בשנת 1895 כדי למקם בה את הרומן?

"אחוזת דג'אני" בנוי כיומנים מקבילים של שתי דמויות - ערבי ויהודי, ילד ומבוגר. הראשון, צאלח דג'אני, הוא דמות פיקטיבית, בעוד השני, חיים מרגליות קלווריסקי, מבוסס על דמות אמיתית של אגרונום בן העלייה הראשונה. כדי להישאר נאמן לפרטים הביוגרפיים הידועים על קלווריסקי, בחרתי לפתוח את הרומן בשנת עלייתו האותנטית לארץ ישראל - 1895. גם שאר הפרטים המופיעים בספר על קלווריסקי (שמות קרוביו, המקומות בהם התגורר או ביקר, וכיו"ב) עולים בקנה אחד עם הפרטים הידועים עליו; אם כי עיצוב דמותו נעשה מתוך בחירה אישית שלי.

מה משך אותך בדמותו של חיים מרגליות קלווריסקי?

קלווריסקי היה בין הציונים הראשונים שהתריעו בפני חבריהם כי צפויה התנגשות דמים בין יהודים לערבים בארץ ישראל. ההכרה בעצם הבעיה הפלסטינית, שנראית לנו מובנת מאליה היום, זכתה להכחשה גורפת משך עשרות שנים מצד ההנהגה הציונית, שאף הכתירה אותה בשם "השאלה הנעלמה". על רקע קוצר הראות הזה, התבלטה דמותו של קלווריסקי בכוחותיה הנבואיים ובהבנתה את המציאות הגיאופוליטית לעומקה. קלווריסקי היה יותר מכל איש מעשה, והוא הקדיש את חייו לשתי מטרות סותרות: האחת, קנייה מסיבית של קרקעות מידי ערבים תוך נישול האריסים שישבו עליהן (אם כי קלווריסקי היה הראשון לתת פיצוי כספי לאריסים); והשנייה, פעולה נמרצת לקידום ההידברות ויחסי השכנות הטובה בין יהודים לערבים בארץ ישראל. קלווריסקי נקט לא פעם דרכים יצירתיות, ואף ערמומיות, כדי להגיע לאותה שכנות טובה - למשל, במתן שוחד לבעלי עיתונים ערביים כדי לפרסם מאמרים בשבח הציונות. הסתירות בדמותו ההיסטורית, כמו גם הנכונות שלו ללכת עד הסוף, משכו אותי ללכת בעקבותיו. לכך גם הוסיפה העובדה כי שמו של קלווריסקי נשכח כמעט כליל מן התודעה הציונית, כפי הנראה בשל הטפתו להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל.

באיזו שפה השתמשת בספר?

"אחוזת דג'אני" כתוב בשני קולות, כציטוטים משני יומנים מקבילים, האחד של צאלח דג'אני והאחר של חיים מרגליות קלווריסקי. יומנו של צאלח נכתב כתרגום מערבית, בשפה דומה בה השתמשתי בכתיבת "מות הנזיר"; אם כי ה"תרגום" כאן הוא מהוקצע יותר, ונשמע קולח יותר לקורא העברי בן זמננו. היומן השני כתוב כשחזור של הכתיבה בעברית בסוף המאה ה-19. בכתיבה זו, כפי שרואים בעיתונות מהתקופה, ישנו שילוב שנראה היום קומי בין שפה תנ"כית נמלצת לשימוש תכוף בלעז. מאפיינים נוספים של העברית דאז היא הכתיב החסר, מרובה האל"פים, נטייה לראשי תיבות, וחיבת הכותבים לצמדי מילים (למשל: "לעובדה ולשומרה", "איכרים וכורמים", "חרפות וגידופים"). כך, לשם דוגמה, המשפט "בדיוק חזרתי מלונדון" יכול היה להיכתב בדרך הבאה: "זה לא כביר שבתי מלאנדאן".

כדי להקל על הקריאה בספר, הוספתי באחריתו מפתח ראשי תיבות ומילים תקופתיות.

איך התנהל התחקיר לספר?

התחקיר, שארך כשנתיים, נעשה בנפרד לדמותו של צאלח ולדמותו של קלווריסקי. לגבי הראשון, קראתי על האיסלאם, על יפו המוסלמית ועל הכפרים המוסלמיים בסביבתה בסוף המאה התשע עשרה. עמותת "זוכרות", החותרת להעלות למודעותו של הציבור היהודי בישראל את עברה הפלסטיני של הארץ, סייעה לי רבות בנתונים שאספה. כמו כן, למרבה המזל, בניגוד לתחקיר לספרי הראשון (המתרחש בדמשק), עמדה לפניי האפשרות ללכת פיזית למקומות המתוארים בספרי ביפו, לבד או בלוויית מורי דרך.

קלווריסקי הצריך תחקיר מסוג שונה; היות ומדובר באדם אמיתי ולא בדמות פיקטיבית, נפגשתי עם בני משפחתו, הצצתי במכתביו, וקראתי גם עבודות אקדמאיות שנכתבו על דמותו. אולם כדי להקים לתחייה את דמותו, את רוח התקופה והשפה העברית המיוחדת שלה - וכאן עיקרו של התחקיר - הקדשתי שנה מחיי לקריאה יומיומית בעיתונות העברית ההיסטורית של 1895, הסרוקה כולה באינטרנט.

האם זהו ספר פוליטי?

"אחוזת דג'אני" הוא ספר פוליטי במובן זה שהוא נוגע בנושאים פוליטיים בוערים, כמו הסכסוך היהודי-פלסטיני, זכות השיבה הפלסטינית ועברה המוסלמי של תל אביב. הספר נוגע גם בשאלת ההכחשה וההדחקה של האחוזות והכפרים הפלסטיניים בלב לבה של הישות הציונית היהודית-חילונית, בטריטוריה הקטנה בין נחל איילון (ואדי מוסררא בפי הפלסטינים) לבין הים התיכון, בין יפו (יאפא בפי הערבים) לנחל הירקון (נהר אלעוג'א אצל הערבים).

אבל הספר אינו פוליטי במובן זה שהוא אינו נוקט עמדה, אלא פורש את שני הסיפורים, של הערבי ושל היהודי, במקביל, בלי לקבוע מי מהם נכון.

האם זהו ספר אנטי ציוני?

השאלה הזאת עולה מדי פעם, ולא כהתעניינות בעלמא אלא לרוב כהטחת אשמה, והיא קצת מפליאה אותי– היות ובשום שלב בכתיבת הספר, החל מהרעיון הראשוני וכלה בכתיבת הפרק האחרון, לא ראיתי בו ספר אנטי ציוני. לדעתי, התמודדות עם העבר הפלסטיני של תל אביב (ושל ארץ ישראל בכלל) וידיעת הנרטיב הפלסטיני על פרטיו דווקא מחזקת את הציונות, משום שזאת הדרך היחידה להתפייסות עם הפלסטינים ועם שכנינו הערבים.

האם הספר החדש מכיל תכנים הומו-אירוטיים בדומה לספרך הקודם "מות הנזיר"?

לא, אולם הוא עוסק בגבריות וביחסים בין אבות לבנים, ובין תואמי-אבות לתואמי-בנים. בעוד קלווריסקי הוא סטרייט לכל דבר ועניין, הרי שצאלח בן השתים עשרה מגלה בו עניין רגשי עמוק.

האם גם ב"אחוזת דג'אני" עולה הזהות המזרחית שלך?

הייתי אומר שנושא הזהות המזרחית עולה הפעם מכיוון שונה: לא מתוך כוונה להעלות על נס את ימיהם המפוארים של יהודי המזרח, אלא מתוך מבט ביקורתי על דמות החלוץ האשכנזי כפי שהתבססה היטב בנרטיב הציוני. במילים אחרות, קלווריסקי כותב את יומנו מנקודת מבטו, אך מאחורי כתפו מציץ הסופר המזרחי ומבקר את הקולוניאליזם שלו, השוביניזם שלו, ואת חוסר ההבנה המוחלט של מה שרואות עיניו.

למי מוקדש הספר ומדוע?

הספר מוקדש לבת כתתי בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים, ורד צ'ילאג, שהייתה ידידה קרובה ואהבה מאוד את כתיבתי. ורד עצמה הייתה אמנית ויוצרת מוכשרת, ולמדה במחלקה לעיצוב גרפי ב"בצלאל" בירושלים. היא נפטרה ב-1996, והיא בת 25 שנה בלבד, בטרם נישאה והולידה ילדים. על אף שלא היינו בקשר בשנים האחרונות לחייה, מצאתי את עצמי נזכר בה לעיתים קרובות, ובעיקר כואב את כאב הוריה על שנשכחה. קיוויתי שההקדשה תזכירה לאוהביה.

האם נכונות השמועות כי מגדת עתידות עזרה לך בכתיבה?

הסיפור נכון. במהלך העבודה על הספר הכתיבה נחסמה משום מה, ומתקשרת מוכשרת במיוחד, תושבת כפר סבא, הצליחה להעלות באוב רוח רפאים שיעצה לי כיצד להיחלץ מן הבעיה. שמה של המתקשרת הוא גל רובין, ויש לה אפילו אתר אינטרנט משלה: www.galrubin.co.il

מה היו התגובות לספר?

למעט מספר חריגים, הביקורת בישראל קיבלה את הספר בחום. "אחוזת דג'אני" זכה לכתבת שער במוסף הספרים של עיתון הארץ, שהכתיר את הספר כ"חשוב והולך בגדולות". בין המבקרים הייתה לרוב תמימות דעים לגבי איכויותיה הספרותיות של היצירה, אולם לצד הביקורות המשבחות, היו שטענו נגד העיוות המוסרי מצד תוכנו של הרומן.

מצד פוליטיקאים ישראליים, זכה הספר להתקבלות חמה. נשיא המדינה, שמעון פרס, המליץ עליו בחדשות ערוץ 2 ביום פתיחת שבוע הספר העברי, והכתיר אותו במילים "יוצא מן הכלל". יוסי שריד כתב כי התענג על העברית הארכאית ועל העלילה המקורית. גם איש הטלוויזיה והקולנוע גל אוחובסקי והעיתונאית נרי לבנה המליצו על הספר בחום בתקשורת הישראלית.

ערבים ישראליים, וביניהם כתב רדיו קהיר חמיס אבולעפיה, הגדירו את הספר כ"מרתק" ומצאו בו הד לנרטיב הפלסטיני. מן הצד האחר, ימנים ומתנחלים מצאו בו דווקא ערעור של הנרטיב הפלסטיני – בכך שדמויות הערבים חלשות ומטורפות, ובכך שאדמת האחוזה בספר אינה מעובדת כיאות על ידי בעליה הערבים. ככזה, זכה הספר להמלצת "רדיו קול חי" ו"מקור ראשון" הימניים.

הביקורת הקולנית ביותר כנגד הספר הגיעה מנציגיהם וצאצאיהם של בני העליות הראשונות, וביניהם הסופר אהרן מגד, שיצא נגד ייחוס תכונות שליליות ובדיוניות בספר לאנשים אמיתיים כמו קלווריסקי, מעשה שתואר על ידו כ"מנוגד לאתיקה הספרותית". מגד, בחליפת מכתבים עם אלון חילו שפורסמה בעיתונות, אף הביע כעס על תכניו ה"אנטי ציוניים" של הרומן.

מה המסר מאחורי הספר?

הספר לא נכתב כדי להעביר מסר כלשהו. הטריגר הראשוני לספר היה תמונה שראיתי בעיני רוחי כשישבתי בבית קפה בתל אביב: פתאום הפשטתי את המציאות מבגדיה הנוכחיים - בתי הבהואהוס, התריסולים, המזגנים הכעורים, עצי הפיקוס, מדרכות האספלט, גדרות האבן הנמוכות - וראיתי נגד עיניי את הבוסתנים, הפרסים ומשוכות הצבר של הפלסטינים שגרו שם לפנים. ההרגשה הייתה מצמררת, ובו ברגע החלטתי לנסות לעורר אותה גם בקוראיי ברומן היסטורי על עברה הפלסטיני של תל אביב ועל העלייה הראשונה.